בגיל 19 איבדתי את אחת החברות הטובות שלי, שיראל חיים פור ז״ל, שנפלה בבסיס נחל עוז ב-7 באוקטובר. מאז, התאריך הזה הוא בשבילי שני דברים במקביל. הוא היום שבו מדינה שלמה עוצרת ונזכרת במה שקרה לה, והוא גם היום שבו אני למדתי מה זה שכול.
עד לפני שלוש שנים, כששמעתי סיפורים על שכול, הם תמיד היו סיפורים על אנשים אחרים. אנשים זרים שהיו עולם ומלואו עבור מישהו אחר ואינם עוד. ואז הגיע ה-7 באוקטובר, ופתאום הסיפור הלאומי הפך לסיפור האישי שלי. הסיפורים הפכו לזיכרונות, ואחת מתוך כל התמונות שאנחנו רואים שוב ושוב הייתה החברה שלי.
שלוש שנים שאני מנסה להבין איך חיים עם זה, איך ממשיכים.
מאז, יותר מהכל, למדתי דבר אחד –
יש סוג של שכול שאף אחד לא מדבר עליו.
כשאנחנו גדלים מלמדים אותנו הכל: איך ללמוד, איך להתנהג, איך להיות חברים טובים. אבל אף אחד לא מלמד אותנו איך מתמודדים עם אובדן של חבר, או במילים אחרות: איך להיות ״חברים שכולים״. אף אחד לא מסביר מה המקום שלנו בתוך האבל האישי והלאומי, ואולי בגלל זה אנחנו גם הראשונים להרגיש שאין לנו כזה.
יש הורים שכולים, יש אחים שכולים, יש בני זוג שכולים, ולצדם, איפשהו בשוליים, נמצאים החברים. אני זוכרת שאמרו לי: “לפחות לא איבדת קרוב משפחה”. הנהנתי, כי זה מה שמצופה, אבל בפנים ידעתי שאיבדתי הרבה יותר מכל הגדרה שילבישו על מי ששיראל הייתה בשבילי. איבדתי מישהי שהייתה עבורי בית. מישהי שבחרתי בה, ויותר מהכל: היא בחרה בי.
בכל זאת, במשך שנתיים הסתובבתי עם תחושת אשמה. באיזו זכות אני בכלל כואבת? מי אני שאדבר, כשיש אנשים שכואב להם “יותר”? איך אני מסוגלת להסתכלֹ להורים שלה בעיניים ולהמשיך הלאה בחיי?
התחושה הזו, שהכאב שלי קטן, פחות חשוב, פחות לגיטימי, לא נולדה סתם. היא תוצאה של מציאות שלא נותנת מקום לחברים השכולים. מציאות שבה אנחנו לומדים מהר מאוד לשתוק, להתכווץ, לדאוג לאחרים, ולהשאיר את עצמנו מאחור.
מאז משהו בי השתנה לתמיד. תבינו, לאבד חברה בגיל 19 זה להתבגר ברגע.
לאבד חברה בגיל 19 זה להבין שדברים קטנים, שפעם הרגישו כמו סוף העולם, הם לא באמת כאלה.
לאבד חברה בגיל 19 זה לריב עם חברים, ואז לעצור באמצע ולחשוב לעצמך: רגע, זה שווה את זה בכלל?
לאבד חברה בגיל 19 זה לחיות עם קול פנימי קבוע – מה היא הייתה אומרת עכשיו? איך היא הייתה צוחקת עליי? האם היא הייתה גאה בי?
לאבד חברה בגיל 19 זה להגיע לרגעים גדולים בחיים, ולהבין שהיא לא נמצאת כדי לראות אותם, והיא גם לא תזכה לחוות אותם בעצמה.
לאבד חברה בגיל 19 זה ללמוד לחיות עם געגוע שאין לו מקום מוגדר. להיות חלק ממשפחה שלא בוחרים להצטרף אליה – משפחת החברים השכולים. משפחה שאין בה הכרה, משפחה נטולת טקסים רשמיים, משפחה בלי שם אבל עם כאב עמוק, יומיומי, שקט.
אז הנה, אני אגיד לכם, החברים השכולים כמוני, את מה שלא אמרו לנו עד עכשיו: אתם לא לבד.
לאבד חבר או חברה זה לא משהו שחולף – זה משהו שחי איתך ומשנה אותך. אבל לא עובר עם הזמן, אנחנו פשוט לומדים לגדול סביבו.
